אולי בן עזאי התכוון לכל הפסוק כולו ואולי גם לפסוק הבא (בראשית ה/א-ב):
א זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. ב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם
תולדות האדם מתחילות בעובדה שהוא נברא בדמות אלוהים, והידיעה הזו מחייבת. הידיעה הזו אמורה להפוך את בני האדם לטובים יותר, ואולי לא מקרי שהפסוק הבא מדגיש שזכר ונקבה בראם, שניהם נבראו בצלם, החיוב הוא כפול, האדם מחויב להתנהג בהתאם לידיעה שהוא נוצר בדמות האל וגם בהתאם לידיעה שרעהו או רעותו נבראו בדמות האל.
זה כלל גדול בתורה, וקשה מאוד
'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יז). רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה.
בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה, א) זה כלל גדול מזה.
(ספרא קדושים, פ"ט, ב )
האם בן עזאי סובר שעיקר העניין הוא הידיעה של הסיפור, כלומר לא הרגש של האהבה לאחר הוא הבסיס אלא הידע, הידע של הסיפור ההיסטורי הוא הבסיס הראשון שללא ידיעתו אין תורה? מדוע? מה יש בסיפור בתולדות שמנצח את הרגש? שהוא, ע"פ בן עזאי הבסיס הראשוני לעולם היהודי?
