X הוספה

הרמב"ם

רבי משה בן מימון, מגדולי ישראל שבכל הדורות, נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד"א תתצ"ח (1138) ונפטר בשנת ד"א תתקס"ה (1204) בפוסטט (קהיר העתיקה) שבמצרים. פילוסוף ורופא. ספריו הם מהמרכזיים בתחומי היהדות השונים: פרשנות - פירוש למשנה, הלכה - משנה תורה לרמב"ם, פילוסופיה יהודית - מורה נבוכים. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

  תולדות חייו

שלא כמו על אישים אחרים מימי הביניים - על רמב"ם יש בידינו ידיעות רבות יחסית, ואלו מאפשרות לתאר את קורותיו "במידה מסוימת של שלימות ודיוק".  רמב"ם - רבי משה בן מימון - נולד בי"ד בניסן שנת תתצ"ח (23 במרץ 1138) בעיר קורדובה שבספרד. אביו, מימון, היה דיין. לרמב"ם היה אח צעיר בשם דוד, וכן אחות.  רמב"ם למד תורה אצל אביו הדיין, שהיה למדן ותלמיד חכם. מורים פרטיים, משכילים מוסלמים, לימדו אותו פילוסופיה ומדעים, ולצדם של רופאים רכש את הכשרתו בתחום הרפואה. נוסף על כל אלה היה רמב"ם אוטודידקט, והוא למד בכוחות עצמו באמצעות ספרים בעברית ובערבית. כך רכש מגיל צעיר השכלה רחבה ומעמיקה גם בתחומי היהדות וגם בפילוסופיה ובמדעים. עד שנת 1148 חי רמב"ם עם משפחתו בקורדובה. באותה שנה, בהיותו בן 10, פלשו המוסלמים הקנאים - המואחידון - מצפון אפריקה לספרד הדרומית, והחלו לרדוף את היהודים. יהודים רבים ברחו מדרום ספרד צפונה, לאזורים שהיו בשליטת הנוצרים. משפחת מימון לעומת זאת ברחה דרומה, ונדדה במשך 10 שנים בדרום ספרד ובצפון אפריקה, עד שהתיישבה בשנת 1158 בעיר פֵס שבמרוקו. אך גם משם נאלצה המשפחה לברוח עם התגברות הקנאות המוסלמית, וכך, בשנת 1165, עזבו רמב"ם, אחיו ואחותו את מרוקו והפליגו לארץ ישראל. על תלאות הנדודים שלו ושל משפחתו מעיד רמב"ם בסוף פירושו למשנה,  שם הוא מתנצל על שגיאות אפשריות בספרו, מכיוון שספרו נכתב במהלך נדודיו - "במסעותי בדרכים" או  "על גבי האוניות בים הגדול", ובאופן כללי - מכיוון שהיה טרוד לעתים קרובות "בפגעי הזמן ומה שגזר עלינו ה' מן הגלות והנדוד בעולם".  לארץ ישראל הגיע רמב"ם עם אחיו דוד ואחותו, בשנת 1165  - תחילה לעכו, משם המשיכו לירושלים וגם ביקרו בחברון. מארץ ישראל המשיכו בדרכם לאלכסנדריה, ומשם עבר בשנת 1168 (או 1171) לגור בפוּסְטָאט, היא קהיר העתיקה. שם התחתן רמב"ם ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם, בשנת 1187.  תחילה התפרנס רמב"ם ממסחר באבנים טובות שניהל אחיו הצעיר דוד, עד האסון שהתרחש בשנת 1173 שבו טבע דוד ומת באחד ממסעותיו באוקיינוס ההודי. מותו היכה את רמב"ם מכה קשה: "רעה מכל רעה שעברה [עלי] מיום היותי עד היום הזה". בעקבות מות האח חלה רמב"ם "בשחין רע ובדלקת" והיה מרותק למיטתו במשך כשנה, מסרב להתנחם.  עול פרנסת המשפחה, כולל פרנסת אלמנתו ובתו של האח דוד, היה מעתה על רמב"ם, והוא החל לעבוד כרופא. אחר כך (בשנת 1188 בערך) התמנה לרופא בחצרו של הסולטאן צלאח א-דין. במכתב משנת 1199 מתאר רמב"ם את סדר יומו העמוס, שכלל את חובותיו כרופא בחצר הסולטאן בשעות היום, ואת היענותו לכל החולים, יהודים ונוכרים כאחד, שהיו ממתינים לו עם שובו לביתו בשעות הערב. רמב"ם לא שימש באופן רשמי כראש ישיבה, אך היו לו תלמידים רבים, בהם - יוסף בן יהודה אבן עקנין. כבר בשנותיו הראשונות במצרים זכה להכרה כמנהיג, ובתחילת שנות ה-70 של המאה ה-12 התמנה לנגיד היהודים - "ראיס אל-יהוד". פעולתו למען יהודי תימן - ביטול "גזירות קשות וכובד המס" והקלת "עול מלכות" מעליהם - הקנתה לו השפעה לדורות בקרב יהדות תימן. לפי המסורת נפטר רמב"ם בפוסטאט (קהיר העתיקה) בתאריך כ' בטבת (תתקס"ה – 1204) והובא לקבורה בטבריה. בשנת תשכ"ד – 1964 הקימו שלטונות ספרד אנדרטה לזכרו בעיר הולדתו, קורדובה.  

יצירתו של רמב"ם

יצירתו של רמב"ם גדולה ועשירה - במספר הספרים שכתב, בנושאים המגוונים שבהם עסק ובמחשבה העמוקה והמקורית המתגלה בכתביו. את ספרו הראשון, "מילות ההיגיון", כתב רמב"ם בגיל צעיר מאוד, ובו פירוש למושגי יסוד בתורת הלוגיקה (ההיגיון) של הפילוסוף היווני אריסטו. הגדול והחשוב בכתביו של רמב"ם הוא "מִשְׁנֵה תורה", הנקרא גם "הי"ד החזקה" משום שיש בו 14 (י"ד) ספרים. "מִשְׁנֵה תורה" הוא ספר הלכה, סיכום של כל חוקי התורה והמצוות, והוא היחיד שרמב"ם כתב בעברית. ספרו ההלכתי ספר המצוות, ובו פירוט תרי"ג המצוות, נכתב לפי עדות רמב"ם כהקדמה וכהכנה לספרו "מִשְׁנֵה תורה". נוסף על אלה כתב רמב"ם פירוש מלא למשנה וספר פילוסופי חשוב הנקרא "מורה הנְבוּכִים". ספריו של רמב"ם, חוץ מהי"ד החזקה", נכתבו בערבית-יהודית. ועוד כתב רמב"ם איגרות רבות לקהילות יהודיות בארצות ערב, ובהן תשובות לשאלות, עצות ודברי עידוד. אחת האיגרות הידועות שכתב רמב"ם (בשנת 1172) היא "איגרת תימן", ובה עסק במצבם הקשה של יהודי תימן באותה תקופה.  

רמב"ם - העוצמה האינטלקטואלית

הרמב"ם התקומם נגד שמרנות אינטלקטואלית מופרזת, הנעוצה בקבלת כל הכתוב בספרים קדומים כאמת שאין לערער אחריה. הוא הדגיש את הצורך לבדוק כל דבר לאשורו, להעריכו ולנתחו... הכֵּנוּת, העוצמה וההעזה האינטלקטואלית של הרמב"ם מזדקרות בהקשרים שונים. אין הוא נרתע מלנסח דעות והשקפות בלתי מקובלות בגלל לחץ או התנגדות... יש לחפש את האמת בכל מקום ובכל מקור 'מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד... וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים ומחיבורי הרבה מבני אדם. וקיבל האמת ממי שאמרו (=ממי שאמר את האמת)...'. משמעות העיקרון הגדול הזה היא שאפשר להסתמך גם על 'מקורות חוץ' - כמו הפילוסופיה היוונית - כהשלמה לדברי חכמי ישראל".

  עודכן ע"י   יעל אוריין  ב - 20/11/2011
 
        
מקורות שבהם מופיע המושג
מצאתם מה שחיפשתם?
החומרים תורמים לכם? משמעותיים?
תרמו ל'מדרשת' וחזקו את הקול הייחודי של
האתר ברשת ובחברה הישראלית.
תרמו עכשיו