X הוספה

מעגל השנה > יום העצמאות

|

יחיד וחברה > מדינה

|

יחיד וחברה > העם היהודי

|

יחיד וחברה > מנהיגות

|

יחיד וחברה > ציונות

 

אז הרצל אמר

שלומית נאור תא שמע - מליץ

דף לימוד זה הוא חלק מהאסופה לימוד עם שיר

כולנו יודעים להסביר כיצד להגיע לרחוב הרצל, היכן הרצליה נמצאת, ושהרצל חזה את מדינת היהודים.

אך מה היה חזונו של הרצל? כיצד הוא דמיין את המדינה היהודית? בדפים הבאים יפרש מעט מחזונו של הרצל.

הקהל, הרצל, חזון ומעשה, חיפה, ירושלים, ציונות

  דף הלימוד מיועד ל: נוער, מבוגרים.
לא נדרש ידע קודם כלל לציבור הלומדים. משך הלימוד המומלץ: 1.5 שעות דף לימוד זה: מאושר ונבדק
הנחיות למנחה

יצרתם מעבר עמוד חדש. לחצו וגררו אותו למקום הרצוי בדף
ליצירת מעברי עמוד נוספים לחצו על כפתור 'הוספת מעבר עמוד' בתחתית הדף

אז הרצל אמר

הרצל: להקת גייסות השריון

הרצל, להקת גייסות השריון, אתר יו - טיוב
מעבר עמוד

חיפה עיר הבירה

  – לא,  כי את אניתנו לא נעזוב.  אך סור נסור שמה,  פריטץ!   מה דעתך?   הנבקר עוד הפעם את ארץ אבותיך,  עליהם השלום? – הארץ הזאת איננה מושכת אותי יתר מאירופא.  אחת היא לי!  וישובו לחיפה.  היום היה יום אביב בבקר,  אחרי ליל הוד ורוך,  בראותם את גדות הים בארץ ישראל.  שניהם עמדו על גשר החובלים ויצפו כעשרה רגעים בשפופרותיהם אל הצד ההוא.  – כמעט אוכל להשבע,  כי זו היא לשון הים של עכו,   אמר פרידריך. – גם להפך אשבע – ענה קינגסקורט – עוד תמונת לשון הים ההיא לפני עיני.  לפני עשרים שנה היתה תהו ובהו.  אך שם מימין הלא זה הוא הכרמל,  ולפנות שמאל,  ממולנו,  עכו. – איזה חליפות!  קרא פרידריך – נסים קרו במקום הזה.  הם קרבו לבוא,  ועתה כבר יכלו לראות היטב בזכוכיותיהם הטובות.  במפרץ-הים בין עכו ובין מורד הכרמל עמדו אניות ענק על העוגן,  כאניות שכבר ראו בקץ המאה התשע עשרה.  מאחורי קבוצת האניות האלה ראו את תחום המפרץ המפיק חן. לפאת צפון – עכו בתפארת בִּנְיָה מזרחית עתיקה,  חומות מבצר אמיצות,  כפות עבות ומגדלים דקים שנשקפו לאור תכלת הרקיע בבקר.  התמונה הזאת לא נבדלה הרבה משהיתה.  אך מפאת דרום לעיר התהלה המנוסה בנסיונות קשים וארוכים,  על יד קשת גדות הים – הוד חדש.  בתי קיץ לאלפים הזהירו בלבנוניתם בתוך ירקרק הגנות הצוללים בעתרת צמחים.  מעכו עד כרמל השתרע גן גדול,  וגם הר הכרמל היה נעטר בנינים יפים.  כבואם מדרום כסה ההר מעיניהם את מראה העיר חיפה ואת מראה החוף,  ועתה הנה גם היא השתרעה לעיניהם.  אז החל קינגסקורט לקלל בחום לבו – עד אין קץ.  עיר נהדרה שכונה לחוף ים התכלת.  שִׂכְרֵי-אבן כבירים היו תלולים במים,  ובסקירה ראשונה ראה כל מתבונן,  כי זה הוא החוף המרווח,  האיתן,  הבטוח והיפה בכל חופי הים התיכון.  אניות מכל המדות והתבניות,  של כל העמים והארצות,  חנו על העוגן ותצבאנה מסביב בחוף מבטחים זה.  קינגסקורט ופרידריך היו כנדהמים.  מעל מפת הים שלהם,  שכבר עברו עליה עשרים שנה,  לא נראו עקבות עיר החוף הזה,  ועתה עלתה,  כאוב מארץ.  הנה כן לא על עמדה עמדה תבל במשך ימי שבתם באי. ואניתם קרבה אל החוף להעגן,  ואז נסעו בסירה קטנה דרך מהומת אניות אל לשון הים,  ורק מלים בודדות השמיעו איש לרעהו. אניתם קרבה אל שְׁלַבֵּי האבן של נד הנמל,  ויצאו,  ובמרחק צעדים אחדים אמר איש אחד לרדת בשלבים ההם אל סירת החשמל שחכתה לו,  ויהי בראותו אחד מהם ותתפעם רוחו,  ויתבונן בעינים מלאות תמהון אל פרידריך.  והזקן ראה זאת וינהם: – מה היה לאיש הזה?  האם לא ראה עוד שני אנשים מן הישוב? ופרידריך צחק: – אין לשער זאת.  האנשים בחוף הזה נראים כגדולים ממנו במעלת בני ישוב.  אולי מראנו בעיניהם כמראה אנשים שאבד עליהם כלח.  הבט נא למעלה!  ראה נא את ההמיה ברחובות כתנועת עיר גדולה!   ראה נא את המון האנשים הלבושים הדר. חושב אני,  כי בגדינו אינם כדת היום.     הארחים השתאו וישתוממו בהביטם אל ראשי ההומיות.  נראה היה לעינים,  כי זה מקום מקוה כל העמים:  בגדי הצבעונים של אנשי הקדם התבוללו בבגדי אנשי המערב.  חינים,  פרסים וערביאים התהלכו בקרב ההמונים הטרודים.  אמנם בגדי אנשי המערב נראו על פי רוב,  וגם כל קלסתר פני העיר הזאת יותר שהיה מזרחי היה מערבי אירופי.  המראה היה כמראה עיר חוף איטלקית גדולה.  תכלת השמים והים ובהירות הצבעים היו מעין הַרִיוְויֶרַא.  אפס כי הבנינים היו יפים וטהורים מבניני המקומות אש בהריווירא,  ותשואות הרחובות – אם כי היו מלאות רוח חיים,  לא היו כה מלאות מהומה.  סבת השנוי הזה – רוח המתינות של אנשי המזרח,  ועוד סבה אחת – כי בהמות למשא לא נראו ברחובות האלה.  לא נשמעו קול דהרת סוסים,  ולא קול דפיקת השוט או גַלגלים מתקשקשים.  רצפת הרחובות בתוך היתה חלקה כרצפת המפשעות אשר בצדי הדרכים,  והאוטומובילין רצו בלי רעש על אפניהם של שְׁרָף,  ולא נשמע קולם בנסעם,  בלתי אם קול תרועות קרני מסיעיהם המזהירים פעם בפעם את עוברי הארח.  פתאום ראו האורחים מסעות רצוא ושוב מעל לראשיהם,  ויביטו למעלה.  – בני השטן,  מה זאת?  צעק קינגסקורט,  ויור באצבעו אל מרכבת ברזל גדולה שעופפה מעל לעצי התמרים,  ובעד חלונותיה נשקפו היושבים בה.  המרכבה היתה תלויה ותרחף על פני רשת של גשר ברזל כביר. ודוד ליטוואק ענה:   זאת היא מסלת הברזל החשמלית המעופפת.  הלא ראית כמוה באירופא. – זה עשרים שנה לא היינו באירופא. – הן אין מסלת הברזל המרחפת המצאה חדשה.   הלא היא כבר נמצאת בשנות התשעים למאה שעברה בין בארמן ובין אילברפילד וגם שמשו בה.  אנחנו קבענוה בערינו תכף לישוב,  יען כי תנועת ההמון והמשא בדרך הזה היא יותר קלה ופחותת סכנה.  גם הבנין היה זול מבנין מסלות ברזל של רחובות או מעל לגגות.
אלטנוילנד

ירושלים על פי מרק טווין (1869)

מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוהים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה.
מסע תענוגות לארץ הקודש, עמ' 126
מעבר עמוד

רכבות בירושלים

  – ומה פלא?  הן קרוב הדרך הלום מאירופא משהוא לאמריקא,  והאנשים היראים מפני מחלת הים,  הלא טוב טוב להם לבוא לארץ ישראל. רשת מסלות הברזל של אסיה-הקטנה שהחלה להבנות במאה שעברה היא נכונה זה כביר. נוסעים מקונסטנטינופול במסלת הברזל בלי הפסקות לדמשק, לחיפה, לירושלם או לבגדד. לולא רגעי המספר הדרושים להעברה על הבאָספאָרוס, הלא יכלו לנסוע גם בלי להחליף את העגלה מפטרבורג או מאדיסא, מברלין או מווין, מאמשטרדם, מקאלאֶ, מפאריש, ממדריד או מלישבונה לירושלם. לכל מסלות-החפזון הגדולות שבאירופא יש חבור עם המסלה הירושלמית, ולירושלמית עם המסלה המצרית והמסלות של אפריקא הצפונית. מסילות צפונה ודרומה של אפריקא, שקיסר אשכנז הגה על אדותיהן כבר בשנות התשעים למאה שעברה, והמסילה הסיבירית עד גבול חינא משלימות את הרשת הזאת הפרושה על התבל הישנה.  
הרצל, אלטנוילנד עמ' 45

שבת בירושלים

לפנים באו פרידריך וקינגסקורט ירושלימה לילה, מפאת מערב. הפעם באו ביום, ומפאת מזרח. לפנים ראו פה עיר נוּגה משתרעת על הגבעות האלה. הפעם ראו עיר מלאה הוד ועוז עלומים. לפנים היתה ירושלים מתה, ועתה התנערה ותחי. הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב. עוד היה זה זבול קודש לבני האדם, עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן וּמְשַׂמֵחַ: החיים! ירושלם היתה לגוף ענק, ותשאף חיים. העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה, כפי אשר יכלו הרואים לראות מעל המצפה הזה, שֻנתה אך מעט. הם ראו את בית תפילת הקבר של הנוצרים. את בית המסגוד של אוֹמַר ועוד כפּוֹת וגגות שהיו מכבר. אך דברים נהדרים שונים נוספו. הנה למשל, בנין ההוד המבריק ביפעת תפארתו. הוא היכל השלום. שלוות השקט היתה בעיר העתיקה. אך לא כן היה המראה מחוץ ומסביב. שם נבנו חלקי עיר חדשים, מלאים מסלות ברזל חשמליות, רחובות רחבות ועל שני טוריהן מזה ומזה שדרות עצים, המון בתים, ומפרידים ביניהם מִגְרְשֵׁי ירקרק חרוץ, גנית גדולים, בֻּלבַארים, בתי ספר, כִּפּות למסחר, בניני הדר ובתי משוש. דוד נקב בשם את הבנינים המתנשאים על סביבותיהם. זאת היתה עיר התבל. כטעם המאה העשרים. אך העינים הצופיות שבי ישבו בלי הפוגה אל העיר העתיקה אשר במרכז התמונה. היא השתרעה לפניהם, מעבר לעמק הקדרון, עוטה אור השמש שאחרי הצהרים, ומעין רוח יום טוב היתה מרחפת עליה. קינגסקורט כבר שאל את כל השאלות שיש לשאול וכבר קבל את כל התשובות מאת דוד. עתה חקר לדעת שרש דבר על אודות בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פס; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב. ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים: זה בית המקדש. לקבלת שבת צעדו כפות רגלי פרידריך על קרקע בית המקדש בירושלים. דוד שכר בעד כל בני החבורה מעונות באחד מבתי המלון הנהדרים לפני שער יפו. לפנות היום קרא דוד לידידו ללכת עמו אל ההיכל. פרידריך לאֶווענברג הלך לראשונה עם מרים, ואחריהם הלכו דוד ושרה. הם הלכו דרך הרחובות הנהדרים שבעיר החדשה, לעת הצהרים היו הרחובות האלה מלאות תנועה ורוח חיים מִפַעֲמִים בתעצומות עוזם. עתה פתאם החלה התנועה הזאת לחדל וְלִגְועַ. מספר העגלות הנוסעות נמעט מאד, והחנויות סוגרו בכל מקום. השבת השתרעה לאט ובהדרת כבוד על העיר שהיתה עד עתה הומיה, ובשיירות שיירות נהרו החרדים אל בתי התפילה. כי חוץ מן ההיכל הגדול היו עוד בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה בתים רבים מקודשים לאל כביר אשר לא תשורנו עין, ואשר את רוחו נשא ישראל בכל התבל במשך אלפי שנים. וכבר תקף את לבות העוברים בכך ההרהור הקודם לרגשי הרוממות, בבואם לתוך המנוחה השאננה שבעיר הקדושה. כי מה שראו עתה בין חומות ירושלים לא היה עוד הסחי, השאון, הריח הרע, שלפני עשרים שנה. אז אנוסים היו עולי הרגל של כל הארצות לחוש את נפשם נפגעים ונעלבים בפנימיותם, מדי ראו אחרי טלטולים ונדודים ארוכים את מטרת משא נפשם ומחוז חפצם. כה נאלח היה המראה שנראה להם ברחובות המלאות התרשלות. ועד שהגיע הנודד המאמין אל קדשי דתו אנוס היה לעבור דרך כל הנמאס והמגואל וחסר-הקדושה הזה. אך לא כן היה המראה עתה. הרחובות הגדולות והקטנטנות היו מרוצפות אבנים חדשות, שמורות היטב, חלקות ונקיות כנקיון רצפה בחדר טוב. בתי מעון לאנשים מקרב העם לא היה עוד בעיר העתיקה. כל הבנינים נועדו אך למעשים טובים או לתפילה. בתי מקלט לעולי רגל מבני כל הדתות היו שם. לנוצרים למושלמים וליהודים היו בתי חסד שונים, בתי מרפא, בתי אסף לחולים שאין למו תקנה, והבתים האלה היו סמוכים זה לזה שורות שורות, אך מרובע כביר אחד לקח היכל השלום האדיר והנערץ, מקום היו שם אספות לאהבי השלום מכל הארצות, וגם למלומדים מכל ענפי המדעים. העיר העתיקה היתה בכללה תל תלפיות של כל העולם כלו, וכל העמים ראו פה איש איש את נוהו. כי פה קבוע היה הדבר אשר לכל בני האדם: הָעֱנוּתּ.  ועל כן נקבצו פה כל אפני העזר אשר הורו והוגו מלבות מין האדם מהעולם ועד העולם כנגד הענות: אמונה, אהבה, חכמה. חרדת קדש חרד כל העובר ברחובות האלה, תהי דעתו מה שתהיה על דבר הדתות, האנשים אשר פגשו איש את רעהו ברכו זה את זה בלי מלים, בידידות, שבת היתה בלבבות.  
הרצל, אלטנוילנד עמ' 124-125
מעבר עמוד

משה: א.מ. ליליאן

אפרים משה ליליאן

בנימין זאב

בנימין זאב, רבקה מיכאלי, מתוך אתר יו טיוב
   
תגובות (8 תגובות)
פסבדונים
(יום ראשון 26 ספטמבר 2010)
היה יופי
מעניין, מרתק ומלמד
שאנן סטריט
(יום ראשון 26 ספטמבר 2010)
הצעה לשיר
אפשר להשמיע את "היפ הופ ציוני" של הדג נחש:

http://www.youtube.com/watch?v=IGMRUSq5Fn0
ליליאן
(יום ראשון 26 ספטמבר 2010)
יהושוע והרצל
לינק לתמונה:
http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/07/35/58/583507/posts/20117146.jpg
רבקה
(יום ראשון 26 ספטמבר 2010)
בית המקדש
הרב קוק מתייחס באחת מתשובותיו לבניית מקדש על פי חזונו של הרצל, שלא במקומו (בו נמצאת כיפת הזהב), ואומר שזו בהחלט אפשרות..
אשר
(יום ראשון 26 ספטמבר 2010)
אחד העם מול הרצל
אחד העם, במאמרו אמת מארץ ישראל (שנכתב לפני אלטנוילנד) הצהיר שהארץ לא ריקה, ושיש בה ערבים.
לא מוגזם לצפות מהרצל, האיש שכונן תנועה לאומית יהודית, להצליח לצפות גם את עליית הלאומיות הערבית?
מיכל
(יום ראשון 26 ספטמבר 2010)
בהמשך לצחי-
האם אין הסיבה שחזונו של הרצל הצליח היתה שהוא כיוון גבוה מאוד, למקום שגם היום נראה לנו לא ריאלי?
צחי
(יום ראשון 26 ספטמבר 2010)
חזון = ניחוש או יצירה?
האם הרצל חזה את המדינה במובן זה שהוא "ניבא" כיצד הארץ תיראה בעתיד - או שמא החזון שלו הניע אחרים ליצור מציאות?
איתמר
(יום ראשון 26 ספטמבר 2010)
ירושלים
מחוברת לכל העולם, ומשם משפיעה. האין כאן הדהוד של דברי הנביאים?

עבור לעמוד תרומה